אפריל 2000, כל המדינה מתכוננת למשחק גמר גביע אירופה של מכבי ת"א נגד פנטנייקוס ביוון.
כל תוכניות הטלוויזיה ומוספי העיתונים מסקרים את הלבן שבעיניים של קטש, שעבר לירוקים בשביל הרבה מאוד ירוקים. אפילו קברי צדיקים צבועים בצהוב. מדינה בהמתנה.
ומה עושה אחותי? מתכוננת לחתונה שלה. כאילו כלום, כאילו אין מצב חירום במדינה, כאילו לא חילקו מסכות אב"כ. דווקא להתחתן ביום שנופל בדיוק יומיים לפני המשחק הכי חשוב בעולם?
עשרים ותשע שנה היא יושבת לנו בבית, את מי היא לא הביאה לנו בשנים האלו? זה התחיל עם החבר הראשון שהיא הביאה בגיל חמש עשרה עוד כשהיה לה שפם קטן. עברה איתו את הצופים, תיכון, הורדה ראשונה של שחי-מפשעה-שפם, סקס בקורטינה של אבא שלו, גיוס, טירונות; עד שהוא הבין שהמפקד שלה טובל את הביסקוויט שלו אצלה בקפה בזמן שהוא התנדב לצנחנים הבן-זונה.
אחרי שהיא חשבה שהיא כבשה את צה"ל ואחרי שהמפקד שלה גמר לטבול את הביסקוויט שלו אצלה בקפה הוא חזר לחברה שלו, שאבא שלה איזה תעשיין מצליח שיש לו בבית תמונות עם כל שרי האוצר, כולל הגנבים שביניהם. ההוא הציע לו ג"וב ואת הילדה שלו עם כרטיס אשראי מוזהב בילט אין.
מגיל עשרים עד עשרים ותשע היא הייתה בכל המסיבות בעיר, רקדה למבדה בכל הסניפים של "קלאב-מד" בגלובוס, עישנה, שתתה, בלעה, לבשה שארוול בפסטיבל רוחניות של רפיק, היתה עם מנכ"לים, נשואים, גרושים, זוגות, שלשות, עשתה את הפורום פעמיים, קלפים, טארוט ואפילו הביאה לנו יום אחד איזה נמוך אחד מנחה מערוץ הילדים. אבל בעיקר היא הצטערה כל בוקר מחדש על אובדנו של ההוא, הראשון, אבל ההוא הראשון ניצל, אשכרה ניצל. ככה זה בחיים. ביום שאת גומרת את הקרקס של חייך ומתבוננת אחורה בגעגועים לראשון ששברת לו את הלב, כי חשבת שמגיע לך יותר, את מגלה שהחיים שלו הולכים לפי הקטלוג: הוא סיים בהצלחה תואר במדעי המחשב, קיבל אופציות בחברת "אובי-לי-זובי" דוט קום ופורד פוקוס לבנה. יש לו שני ילדים חכמים, לברדור עם מבט של יוגורט דנונה ואישה קטנה בקארה בלונדיני עם סוודר אנגורה וורוד, חצאית עד לברכיים ואצבעות מטופחות טבעי בלי פרנצ" מניקור, גרים בדופלקס ברעננה. והיא? היא עוד תקועה כל יום שישי בצהרים ב"אשתור" עם מבט קבוע של "לא מעוניינת אבל בבקשה תתחילו איתי", עיתון פתוח בהורוסקופ וחברה נודניקית, שרצוי שהיא תיראה פחות טוב ממנה, כ!
די שהזבובים יבואו עליה. ועל אחותי יבואו הדבורים.
אז בגיל עשרים ותשע, כשכל המדינה לובשת צהוב ומתכוננת ליום הכי חשוב בתולדותנו, אחותי בחרה להתחתן עם איזה פראייר שחשב שהוא תפס לו את הנסיכה ממונקו. אם הוא רק היה יודע על איזה ג"ורה הוא נפל הוא היה מקלל את היום הזה שהוא פגש אותה בבלינד-דייט.
היא בטח סיפרה לו שזה הבליינד דייט הראשון שלה. אני מכיר אותה; כשהיא רוצה משהו היא יכולה לזייף צ"ארם כמו של הנסיכה דיאנה לפני תקרית המנהרה.
אם הוא רק היה יודע איזה קילומטרז" היא סוחבת ואיך היא נשמעת כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה הוא היה מעדיף ליסינג תפעולי.
החתונה הייתה לפי הספר. הזוג נכנס לאולם לצלילי ואנגליס. אימא שלי עשתה תחרות עם אימא של החתן למי יש יותר נוצצים בשמלה, אכלנו, רקדנו, אחותי עשתה את הקטע הקבוע של ה"מתרגשת" והזילה דמעה, עאלק מאהבה והתרגשות.
זאת ראתה איך יורים ברבין בכיכר והמשיכה לאכול את השווארמה שלה. היא לא מתרגשת מכלום.
אכלנו הדיזרט, ספרנו הצ"קים והבטחנו לנקום בנותני הצ"קים הקטנים ויללה עוד יומיים המשחק.
עכשיו בטח תגידו על מה אתה כועס? על מה המרירות? מה יש לך נגדה? הבחורה בסך הכל התחתנה יומיים לפני המשחק, למה אתה קשה איתה?
זהו גמרתם? אז דבר ראשון אל תתנשאו עלי עם העברית התקנית שלכם בלי החת ועין. ושנית אתם באתם להקשיב או באתם להרצות לי פה? אז ככה יומיים לאחר מכן אני ביציע ביוון, כולי צהוב, השיער, הגרביים, התחתונים צהובים גם מקדימה וגם מאחור. לידי רוני "נשמה" ושנינו מקללים את השופט עוד לפני שידענו מה מחכה לנו. משמאל אני רואה את אלי סער רץ בגשם כדי לא לחלל את השבת, מימין אני רואה את מאיר איינשטיין מסדר את הפוני האפור ומתכנן משפט ניצחון "ספונטני". ממול מזרחי בוכה כבר בשלב ההמנונים.
הסוף ידוע. קטש, השחקן הכי מכוער בליגה אבל הכי מוכשר דפק לנו את השמחה. ככה זה אם הוא היה יפה כמו הנפלד הוא היה מתאמץ פחות, לא היה לו מה להוכיח לעולם. כי כשאתה מכוער אתה תמיד צריך להוכיח שיופי זה עניין של תאורה לא נכונה ושאופי זה משהו שהשגת בדם ויזע. והוא הוכיח.
ולמה אתם חושבים שכל זה קרה לנו? למה היוונים טרפו אותנו חיים? אני אגיד לכם למה, זה בגלל המנחוס של אחותי הצולעת. כי בגללה הראש והלב שלי לא היו במאה אחוז איתם יומיים לפני המשחק.
"אני לא הייתי שם בשבילם, כשהם היו זקוקים לי" אמרתי מאוחר יותר לפסיכולוג שלי, אבל הוא שתק והסתכל על השעון שבקיר.
טוב אז אם זה מנחם אתכם, שנה מאוחר יותר דפקנו אותם ולקחנו את הגביע. אחותי נראית היום כמו הפרסומת למרזי-מורית אבל בתמונה של לפני. הטמבל שלה הבין את המלכודת ומתחיל להראות סימני בריחה מתקדמים, ראיתי אותו השבוע מוציא סרט מהווידאומט של "ווידאו אמסטרדם" ב- 12.00 בלילה כשיד אחת שלו תחובה עמוק בתוך בכיס.
והיא? היא כבר מוזמנת לעו"ד דון-יחיא לשיחת הכרות.
עכשיו אני רגוע, ככה יעשה למי שעיכב לעם שלם את הגאולה.
כל תוכניות הטלוויזיה ומוספי העיתונים מסקרים את הלבן שבעיניים של קטש, שעבר לירוקים בשביל הרבה מאוד ירוקים. אפילו קברי צדיקים צבועים בצהוב. מדינה בהמתנה.
ומה עושה אחותי? מתכוננת לחתונה שלה. כאילו כלום, כאילו אין מצב חירום במדינה, כאילו לא חילקו מסכות אב"כ. דווקא להתחתן ביום שנופל בדיוק יומיים לפני המשחק הכי חשוב בעולם?
עשרים ותשע שנה היא יושבת לנו בבית, את מי היא לא הביאה לנו בשנים האלו? זה התחיל עם החבר הראשון שהיא הביאה בגיל חמש עשרה עוד כשהיה לה שפם קטן. עברה איתו את הצופים, תיכון, הורדה ראשונה של שחי-מפשעה-שפם, סקס בקורטינה של אבא שלו, גיוס, טירונות; עד שהוא הבין שהמפקד שלה טובל את הביסקוויט שלו אצלה בקפה בזמן שהוא התנדב לצנחנים הבן-זונה.
אחרי שהיא חשבה שהיא כבשה את צה"ל ואחרי שהמפקד שלה גמר לטבול את הביסקוויט שלו אצלה בקפה הוא חזר לחברה שלו, שאבא שלה איזה תעשיין מצליח שיש לו בבית תמונות עם כל שרי האוצר, כולל הגנבים שביניהם. ההוא הציע לו ג"וב ואת הילדה שלו עם כרטיס אשראי מוזהב בילט אין.
מגיל עשרים עד עשרים ותשע היא הייתה בכל המסיבות בעיר, רקדה למבדה בכל הסניפים של "קלאב-מד" בגלובוס, עישנה, שתתה, בלעה, לבשה שארוול בפסטיבל רוחניות של רפיק, היתה עם מנכ"לים, נשואים, גרושים, זוגות, שלשות, עשתה את הפורום פעמיים, קלפים, טארוט ואפילו הביאה לנו יום אחד איזה נמוך אחד מנחה מערוץ הילדים. אבל בעיקר היא הצטערה כל בוקר מחדש על אובדנו של ההוא, הראשון, אבל ההוא הראשון ניצל, אשכרה ניצל. ככה זה בחיים. ביום שאת גומרת את הקרקס של חייך ומתבוננת אחורה בגעגועים לראשון ששברת לו את הלב, כי חשבת שמגיע לך יותר, את מגלה שהחיים שלו הולכים לפי הקטלוג: הוא סיים בהצלחה תואר במדעי המחשב, קיבל אופציות בחברת "אובי-לי-זובי" דוט קום ופורד פוקוס לבנה. יש לו שני ילדים חכמים, לברדור עם מבט של יוגורט דנונה ואישה קטנה בקארה בלונדיני עם סוודר אנגורה וורוד, חצאית עד לברכיים ואצבעות מטופחות טבעי בלי פרנצ" מניקור, גרים בדופלקס ברעננה. והיא? היא עוד תקועה כל יום שישי בצהרים ב"אשתור" עם מבט קבוע של "לא מעוניינת אבל בבקשה תתחילו איתי", עיתון פתוח בהורוסקופ וחברה נודניקית, שרצוי שהיא תיראה פחות טוב ממנה, כ!
די שהזבובים יבואו עליה. ועל אחותי יבואו הדבורים.
אז בגיל עשרים ותשע, כשכל המדינה לובשת צהוב ומתכוננת ליום הכי חשוב בתולדותנו, אחותי בחרה להתחתן עם איזה פראייר שחשב שהוא תפס לו את הנסיכה ממונקו. אם הוא רק היה יודע על איזה ג"ורה הוא נפל הוא היה מקלל את היום הזה שהוא פגש אותה בבלינד-דייט.
היא בטח סיפרה לו שזה הבליינד דייט הראשון שלה. אני מכיר אותה; כשהיא רוצה משהו היא יכולה לזייף צ"ארם כמו של הנסיכה דיאנה לפני תקרית המנהרה.
אם הוא רק היה יודע איזה קילומטרז" היא סוחבת ואיך היא נשמעת כשהיא לא מקבלת את מה שהיא רוצה הוא היה מעדיף ליסינג תפעולי.
החתונה הייתה לפי הספר. הזוג נכנס לאולם לצלילי ואנגליס. אימא שלי עשתה תחרות עם אימא של החתן למי יש יותר נוצצים בשמלה, אכלנו, רקדנו, אחותי עשתה את הקטע הקבוע של ה"מתרגשת" והזילה דמעה, עאלק מאהבה והתרגשות.
זאת ראתה איך יורים ברבין בכיכר והמשיכה לאכול את השווארמה שלה. היא לא מתרגשת מכלום.
אכלנו הדיזרט, ספרנו הצ"קים והבטחנו לנקום בנותני הצ"קים הקטנים ויללה עוד יומיים המשחק.
עכשיו בטח תגידו על מה אתה כועס? על מה המרירות? מה יש לך נגדה? הבחורה בסך הכל התחתנה יומיים לפני המשחק, למה אתה קשה איתה?
זהו גמרתם? אז דבר ראשון אל תתנשאו עלי עם העברית התקנית שלכם בלי החת ועין. ושנית אתם באתם להקשיב או באתם להרצות לי פה? אז ככה יומיים לאחר מכן אני ביציע ביוון, כולי צהוב, השיער, הגרביים, התחתונים צהובים גם מקדימה וגם מאחור. לידי רוני "נשמה" ושנינו מקללים את השופט עוד לפני שידענו מה מחכה לנו. משמאל אני רואה את אלי סער רץ בגשם כדי לא לחלל את השבת, מימין אני רואה את מאיר איינשטיין מסדר את הפוני האפור ומתכנן משפט ניצחון "ספונטני". ממול מזרחי בוכה כבר בשלב ההמנונים.
הסוף ידוע. קטש, השחקן הכי מכוער בליגה אבל הכי מוכשר דפק לנו את השמחה. ככה זה אם הוא היה יפה כמו הנפלד הוא היה מתאמץ פחות, לא היה לו מה להוכיח לעולם. כי כשאתה מכוער אתה תמיד צריך להוכיח שיופי זה עניין של תאורה לא נכונה ושאופי זה משהו שהשגת בדם ויזע. והוא הוכיח.
ולמה אתם חושבים שכל זה קרה לנו? למה היוונים טרפו אותנו חיים? אני אגיד לכם למה, זה בגלל המנחוס של אחותי הצולעת. כי בגללה הראש והלב שלי לא היו במאה אחוז איתם יומיים לפני המשחק.
"אני לא הייתי שם בשבילם, כשהם היו זקוקים לי" אמרתי מאוחר יותר לפסיכולוג שלי, אבל הוא שתק והסתכל על השעון שבקיר.
טוב אז אם זה מנחם אתכם, שנה מאוחר יותר דפקנו אותם ולקחנו את הגביע. אחותי נראית היום כמו הפרסומת למרזי-מורית אבל בתמונה של לפני. הטמבל שלה הבין את המלכודת ומתחיל להראות סימני בריחה מתקדמים, ראיתי אותו השבוע מוציא סרט מהווידאומט של "ווידאו אמסטרדם" ב- 12.00 בלילה כשיד אחת שלו תחובה עמוק בתוך בכיס.
והיא? היא כבר מוזמנת לעו"ד דון-יחיא לשיחת הכרות.
עכשיו אני רגוע, ככה יעשה למי שעיכב לעם שלם את הגאולה.
