חולצת הבטן הקצרצרה ששבה הקיץ לחיינו בסערה גדולה, הוכיחה מעל לכל ספק שכל איבר בגוף האישה כשהוא מקבל את החשיפה הנכונה ויחצ""נות חכמה, יכול להפוך למשהו סקסי עד כאב.
עד לא מזמן הטוסיק והציצים היו המובילים בתחום וסימלו עבורנו הגברים את שני האיברים המרכזיים, שדרכם יכולנו "להבין לעומק" את נפש האישה. איברים אלו, והתהיה בנוגע להשפעתם עלינו, העלו את החשיבה היום יומית שלנו לרמות פילוסופיות גבוהות. אמירות כמו: "תראה איזה תחת יש לה, אוי מה שהייתי עושה לה שם" או לחילופין: "תראה איזה ציצים, וואו הייתי שם לה אותו שם ביניהם" הם לחם חוקנו מאז ומעולם. אחר כך גילינו את השפתיים החושניות וכל בחורה עם שפתיים עבות ובשרניות היתה אוטומטית עבורנו "מוצצת מקצועית". ואילו עכשיו יש לנו את חולצת הבטן שחשפה לעיני כל, ובמינון הנכון, בטן מתוקה שבמרכזה היהלום: פופיק קטן הטומן בחובו, כל כך הרבה סקסיות בלתי מובנת.
התגלית החדשה הזאת עשתה לנו הגברים קצת אי סדר בפנטזיות החולניות שלנו ובאפשרויות הגלומות בשחקן הרטרו הזה, שנדחף לנו הקיץ לפרצוף באגרסיביות מבורכת. הבעיה המרכזית "איתו" (עם הפופיק, כן כן) היא שאי אפשר להלביש עליו פנטזיות זדוניות כמו שעשינו בהצלחה ובקלילות עם הטוסיק והציצים.
אי אפשר להזיל עליו ריר ולהגיד:"אוי מה שהייתי עושה לה בפופיק …" כי כידוע המימדים שלו לא מאפשרים "חדירה", והמבנה שלו לא מאפשר "לשים אותו ביניהם", ולעומת זאת גם אי אפשר ללמד אותו למצוץ; ואלו הן פחות או יותר שלוש הפעולות שמעניינות אותנו הגברים.
הפופיק התמים הזה הצליח לגרום לנו לחשוב עליו במושגים אחרים; אימהיים, עדינים, מלטפים יותר והפנטזיה הראשונית שעולה כשפוגשים אותו היא: "אוי הייתי מניח על הבטן שלה את הראש ושוכח מכל הצרות שלי". הפופיק מזמין אותך לנוח, בעוד שהטוסיק מזמין השתוללות כזאת או אחרת (בעיקר אחרת).
הפופיק בגרסתו המיוחצ"נת הוא למעשה הפרומו הכי מוצלח שגוף האישה יכול היה לייצר. הוא ממוקם בין שני המחוזות הכי נחשקים; הציצים שלמעלה וה"מותק" שלמטה, והוא רומז בביישנות מעודנת על האפשרויות העתידיות בסביבתו הרכה והנעימה, ובנתיים נותן מקום למחשבות חיוביות.
הפופיק הוא רחמן וטוב לב ומשדר "הכל יהיה בסדר אין מה להילחץ", שלא כמו הציצים שיכולים לעיתים להרגיז בחוצפתם. ראו כמה מתח יש לפעמים סביב אישה עם מחשוף - כולם רק ממתינים לרגע שהיא תתכופף והם יוכלו להציץ בזוג עופריה המשתפכים. את הציצים תמיד מתארים במושגים דינמיים כמו: חוצפנים, סוערים, הורסים וכו" (את אותם המושגים ניתן לשייך בקלות גם לטוסיק, שבמקרים רבים הוא בעצם יותר תחת מאשר טוסיק אבל זה כבר נושא למאמר אחר).
על הפופיק אי אפשר להגיד מילה רעה, אי אפשר להמציא עליו פרשיות אפלות. גם כשהוא משתפך מתוך כרס שמנמנה, הוא עדיין חם ואוהב ומקרין תחושה של רוגע.
יש כנראה משהו מרגיע ומלטף בבטן האישה שגורם לנו הגברים להרגיש שוב כתינוקות מפונקים. ראיתן פעם כמה מתוק ורגוע גבר כשהוא רק מניח את ראשו על הבטן שלכן? ראיתן איך פתאום הוא הופך לחתול מנומנם? איך הקול שלו הופך להיות רך, עדין ומתפנק? ולעומת זאת, שמתן לב איזה רעיונות זדוניים עולים לו בראש כשהוא רק מניח את ידו על הטוסיק שלכן? או לחילופין על הציצים? תיכף קצב הנשימה שלו מתחלף וקצב פעימות הלב עולה, ברק שטני מבצבץ בעיניו ואם היו לכן תכונות רנטגניות הייתן רואות שמתחוללת אצלו בגוף סערה אמיתית: האם לכופף אותך במקום למצב "ריש" וביד השניה לפתוח את הריצ"רץ" ו\או להפליק לך על האחוריים, ולחשוב שזה באמת מדליק אותך.
הניסיון המתבקש להשוות בין האפקט של בטן האישה לבטן הגבר מקלקלת את האווירה הנינוחה שהמאמר הזה משרה.
שתי האפשרויות הקיימות בבטן הגברית הן לגמרי לא מרגיעות: האפשרות הראשונה היא הבטן השרירית, השטוחה, עם קוביות השוקולד המפוסלות. המראה הזה אכן סקסי וגברי אבל הוא משרה אווירה של מתח וחוסר מנוחה (זה נכון שלכל הגברים השריריים הללו יש קטן?) וכמה כבר נעים יכול להיות להניח את הראש על קרש?
האפשרות השניה היא השכיחה יותר במחוזותינו; וזו הכרס השעירה, המזיעה והמשתפלת, ואני בעצם מעדיף לא לחשוב איזו הרגשה זה בדיוק עושה לכן (וזה בטח לא מרגיע).
למעשה אין איבר בגוף הגבר שמשדר את אותה הרגשת רוגע ובטחון כמו האפקט של בטן האישה עלינו, ותתקנו אותי אם אני טועה.
גברים בטוחים שהם מצויידים בעיני רנטגן חודרניות, אנחנו מסוגלים לחדור מבעד למכנסי העור שלכן ומבעד לחזיית הפוש-אפ שלכן ולפנטז במדוייק איך נראה גופכן גם מתחת לכל השכבות הללו. אבל את סוד הבטן המרגיעה והפופיק המתוק כנראה שלא נפצח לעולם.
בקשה אחת אחרונה וחשובה במיוחד: אנא, השאירו את הפופיק שלכן כמו שהוא. אל תצבעו אותו בקעקועים ואל תחוררו אותו בפירסינג מתכתי. זה לא הולך יחד. זה כמו לשים קולר ממוסמר של "פיטבול" על צוואר של לברדור מתוק.
לפופיק יש אישיות מגובשת משלו, והוא לא זקוק לתוספות מתכתיות ו/או לגובלנים סביבו. לא צריך לרהט אותו ולא צריך להפוך אותו למחזיק מפתחות.
עד לא מזמן הטוסיק והציצים היו המובילים בתחום וסימלו עבורנו הגברים את שני האיברים המרכזיים, שדרכם יכולנו "להבין לעומק" את נפש האישה. איברים אלו, והתהיה בנוגע להשפעתם עלינו, העלו את החשיבה היום יומית שלנו לרמות פילוסופיות גבוהות. אמירות כמו: "תראה איזה תחת יש לה, אוי מה שהייתי עושה לה שם" או לחילופין: "תראה איזה ציצים, וואו הייתי שם לה אותו שם ביניהם" הם לחם חוקנו מאז ומעולם. אחר כך גילינו את השפתיים החושניות וכל בחורה עם שפתיים עבות ובשרניות היתה אוטומטית עבורנו "מוצצת מקצועית". ואילו עכשיו יש לנו את חולצת הבטן שחשפה לעיני כל, ובמינון הנכון, בטן מתוקה שבמרכזה היהלום: פופיק קטן הטומן בחובו, כל כך הרבה סקסיות בלתי מובנת.
התגלית החדשה הזאת עשתה לנו הגברים קצת אי סדר בפנטזיות החולניות שלנו ובאפשרויות הגלומות בשחקן הרטרו הזה, שנדחף לנו הקיץ לפרצוף באגרסיביות מבורכת. הבעיה המרכזית "איתו" (עם הפופיק, כן כן) היא שאי אפשר להלביש עליו פנטזיות זדוניות כמו שעשינו בהצלחה ובקלילות עם הטוסיק והציצים.
אי אפשר להזיל עליו ריר ולהגיד:"אוי מה שהייתי עושה לה בפופיק …" כי כידוע המימדים שלו לא מאפשרים "חדירה", והמבנה שלו לא מאפשר "לשים אותו ביניהם", ולעומת זאת גם אי אפשר ללמד אותו למצוץ; ואלו הן פחות או יותר שלוש הפעולות שמעניינות אותנו הגברים.
הפופיק התמים הזה הצליח לגרום לנו לחשוב עליו במושגים אחרים; אימהיים, עדינים, מלטפים יותר והפנטזיה הראשונית שעולה כשפוגשים אותו היא: "אוי הייתי מניח על הבטן שלה את הראש ושוכח מכל הצרות שלי". הפופיק מזמין אותך לנוח, בעוד שהטוסיק מזמין השתוללות כזאת או אחרת (בעיקר אחרת).
הפופיק בגרסתו המיוחצ"נת הוא למעשה הפרומו הכי מוצלח שגוף האישה יכול היה לייצר. הוא ממוקם בין שני המחוזות הכי נחשקים; הציצים שלמעלה וה"מותק" שלמטה, והוא רומז בביישנות מעודנת על האפשרויות העתידיות בסביבתו הרכה והנעימה, ובנתיים נותן מקום למחשבות חיוביות.
הפופיק הוא רחמן וטוב לב ומשדר "הכל יהיה בסדר אין מה להילחץ", שלא כמו הציצים שיכולים לעיתים להרגיז בחוצפתם. ראו כמה מתח יש לפעמים סביב אישה עם מחשוף - כולם רק ממתינים לרגע שהיא תתכופף והם יוכלו להציץ בזוג עופריה המשתפכים. את הציצים תמיד מתארים במושגים דינמיים כמו: חוצפנים, סוערים, הורסים וכו" (את אותם המושגים ניתן לשייך בקלות גם לטוסיק, שבמקרים רבים הוא בעצם יותר תחת מאשר טוסיק אבל זה כבר נושא למאמר אחר).
על הפופיק אי אפשר להגיד מילה רעה, אי אפשר להמציא עליו פרשיות אפלות. גם כשהוא משתפך מתוך כרס שמנמנה, הוא עדיין חם ואוהב ומקרין תחושה של רוגע.
יש כנראה משהו מרגיע ומלטף בבטן האישה שגורם לנו הגברים להרגיש שוב כתינוקות מפונקים. ראיתן פעם כמה מתוק ורגוע גבר כשהוא רק מניח את ראשו על הבטן שלכן? ראיתן איך פתאום הוא הופך לחתול מנומנם? איך הקול שלו הופך להיות רך, עדין ומתפנק? ולעומת זאת, שמתן לב איזה רעיונות זדוניים עולים לו בראש כשהוא רק מניח את ידו על הטוסיק שלכן? או לחילופין על הציצים? תיכף קצב הנשימה שלו מתחלף וקצב פעימות הלב עולה, ברק שטני מבצבץ בעיניו ואם היו לכן תכונות רנטגניות הייתן רואות שמתחוללת אצלו בגוף סערה אמיתית: האם לכופף אותך במקום למצב "ריש" וביד השניה לפתוח את הריצ"רץ" ו\או להפליק לך על האחוריים, ולחשוב שזה באמת מדליק אותך.
הניסיון המתבקש להשוות בין האפקט של בטן האישה לבטן הגבר מקלקלת את האווירה הנינוחה שהמאמר הזה משרה.
שתי האפשרויות הקיימות בבטן הגברית הן לגמרי לא מרגיעות: האפשרות הראשונה היא הבטן השרירית, השטוחה, עם קוביות השוקולד המפוסלות. המראה הזה אכן סקסי וגברי אבל הוא משרה אווירה של מתח וחוסר מנוחה (זה נכון שלכל הגברים השריריים הללו יש קטן?) וכמה כבר נעים יכול להיות להניח את הראש על קרש?
האפשרות השניה היא השכיחה יותר במחוזותינו; וזו הכרס השעירה, המזיעה והמשתפלת, ואני בעצם מעדיף לא לחשוב איזו הרגשה זה בדיוק עושה לכן (וזה בטח לא מרגיע).
למעשה אין איבר בגוף הגבר שמשדר את אותה הרגשת רוגע ובטחון כמו האפקט של בטן האישה עלינו, ותתקנו אותי אם אני טועה.
גברים בטוחים שהם מצויידים בעיני רנטגן חודרניות, אנחנו מסוגלים לחדור מבעד למכנסי העור שלכן ומבעד לחזיית הפוש-אפ שלכן ולפנטז במדוייק איך נראה גופכן גם מתחת לכל השכבות הללו. אבל את סוד הבטן המרגיעה והפופיק המתוק כנראה שלא נפצח לעולם.
בקשה אחת אחרונה וחשובה במיוחד: אנא, השאירו את הפופיק שלכן כמו שהוא. אל תצבעו אותו בקעקועים ואל תחוררו אותו בפירסינג מתכתי. זה לא הולך יחד. זה כמו לשים קולר ממוסמר של "פיטבול" על צוואר של לברדור מתוק.
לפופיק יש אישיות מגובשת משלו, והוא לא זקוק לתוספות מתכתיות ו/או לגובלנים סביבו. לא צריך לרהט אותו ולא צריך להפוך אותו למחזיק מפתחות.
